אחת השאלות המרכזיות, המעסיקות אותנו כהורים, היא כיצד לעורר מוטיבציה אצל ילדינו ללכת בדרך התורה והמצוות, ולעמול על לימודם. התורה מצווה אותנו לא רק ללמד את ילדינו, על מנת שידעו את דברי התורה, כי אם גם לחנכם על פי הדרך המתאימה להם, על מנת שהדברים ידברו אל ליבם, וגם כי יזקינו לא יסורו ממנה. אם כך, אנו זקוקים לדרך מעשית, כיצד לעשות זאת.
המחקר במדעי הנפש, בשנים האחרונות, עוסק לא מעט בשאלה כיצד לפתח מוטיבציה ללמידה, ואנחנו יכולים להשתמש בכלים המתפתחים, על מנת לשפר את דרכי החינוך בהן אנו נוקטים.
כמובן, הדרך המנוסה והבדוקה ביותר, היא דרך הדוגמא האישית. הילדים מטבעם, לומדים את החיים דרך חיקוי ההורים. גם כאשר אין זה נראה כך, ובשלבים מסוימים הם אף מתנגחים בדרך החיים של הוריהם, זהו רק שלב נוסף בדרך שבה הם מגבשים את זהותם, שחלק הארי שלה בנוי על מה שלמדו מהם. יחד עם זאת, במאמר זה אנחנו רוצים לדון גם בדרכי החינוך, המופנות אל הילדים באופן ישיר.
דרך אחת, שבעבר הרבו להשתמש בה – ולמרבה הצער, ממשיכים הורים לא מעטים לראות בה עיקר דרך החינוך גם היום – היא על דרך השלילה. כלומר, כאשר הילד חורג מן הדרך, ולא ביצע את המוטל עליו, נוקטים הורים אלה בדרך של ענישה. בצורה זו הילד לומד לדעת, שההליכה בניגוד לדרך החינוך של הוריו, אינה כדאית, והיא נושאת מחיר לא נעים.
אמנם לכאורה דרך זו מקבלת ביטוי גם בדברי שלמה – “חושך שבטו שונא בנו, ואוהבו שוחרו מוסר” (משלי). וכמו שהסבירו זאת הראשונים – מי ש”מונע מבנו שבט מוסר” (מצודות דוד), גורם לכך שבסופו של דבר הוא “יוצא לתרבות רעה” (רש”י). חז”ל אף הביאו ראיה להצלחתה של דרך חינוך זו, מדרך גידולו של שלמה המלך עצמו – “דברי למואל (שלמה המלך)… אשר ייסרתו אמו” (משלי, לא’), כלומר אמו חינכה אותו, ושמה לו גבולות כשהיה צורך בכך, ולכן הוא התפתח בצורה בריאה, והיה ראוי למלוכה, בניגוד לאדוניה בן חגית, אשר “לא עצבו אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית” (מלכים א’, א’), “כשהיה עושה… דבר רע, לא היה מכלימו ומייסרו… ולפיכך יצא לדרך רעה ולמרוד באביו” (רד”ק), “למדך שהמונע תוכחה מבנו, מביאו לידי מיתה” (רש”י).
אבל, כפי שהנחו גדולי תלמידי החכמים ומחנכים רבים, בדורנו דרך זו אינה נותנת את התוצאות הרצויות. אווירת החופש והמתירנות האופפת אותנו מכל עבר, משפיעה גם עלינו, וגורמת לילדינו לגלות התנגדות רבה כלפי דרך המבוססת רק על סמכות חיצונית ויחסי כח. בעבודתי כיועץ חינוכי, פגשתי נערים שהוריהם נוקטים כלפיהם ביד קשה וסמכותית, ובכל זאת הם התדרדרו הן מבחינת עולמם הרוחני, והן מבחינת עולמם המוסרי. הטענה העיקרית שהם מעלים, היא שהוריהם אינם אוהבים אותם. ואכן, ההתמודדות מול פיתויי הרחוב גדולה מאוד, וכנגדם יכול לעמוד רק קשר חם ואמיץ בין הורים לילדיהם, וזה עלול להיפגע כאשר היחסים מושתתים על כח. הדבר אמנם מקשה לפעמים על התהליך החינוכי, אבל מצד שני הוא גם מסמל תהליך של התפתחות, משום שבניגוד לדרך המבוססת על יראת העונש, מחייב אותנו השינוי בנפשות, לפתח דרך המבוססת על אהבת ה’ ויראת הרוממות, שהיא עמוקה ויסודית בהרבה.
דרך נוספת, שהיא לכאורה הפוכה, אך ביסוד הדברים היא נובעת מאותו השורש, היא דרך הפרסים. כלומר, במקום להעניש את הילד על התנהגות שאינה רצויה, ניתן לתגמל אותו על התנהגות רצויה. דרך זו, היא אמנם טובה בהרבה מדרך העונשים, אבל גם היא עלולה לטפח בילד תלות בתגמול החיצוני, והדבר עשוי לבוא על חשבון המוטיבציה הפנימית שלו לעשות את הדברים. עניין זה הוכח במספר מחקרים, שבאחד מהם חולקו ילדים אוהבי ציור, לשתי קבוצות, ונתנו להם לצייר, כאשר לילדי הקבוצה האחת הובטח פרס על ביצועיהם, ולילדי הקבוצה השניה לא. לאחר מכן, בדקו אלו ילדים המשיכו לצייר גם בזמנם החופשי, וגילו שקבוצת הילדים שציירו שלא על מנת לקבל פרס, נהנו לצייר והמשיכו בכך בחדווה גם בזמנם הפנוי, ולעומתם הילדים שקיבלו קודם פרסים על ציורם, חדלו מלצייר מייד כשהסתיים הזמן בו יכלו לקבל פרס על כך.
לאור מחקרים אלה, הגדירו החוקרים את ההבדל בין מוטיבציה חיצונית, הנובעת מהשפעה חיצונית, כגון פרסים או סמכות, למוטיבציה פנימית, הנובעת מהגדרה ערכית פנימית של האדם, שמתוכה הוא מונע לפעול. אדם בעל מוטיבציה פנימית ללמידה, יבחר גם בנושאים קשים ללמידה, וישקיע בהם זמן ומאמץ, לעומת אדם בעל מוטיבציה חיצונית, שירצה רק למלא את המשימה מהר וקל ככל האפשר.
לאור הדברים הללו, מובן שאנחנו, כמי שרוצים לחנך את ילדינו לאהבת תורה ושקידתה, איננו יכולים להסתפק רק במוטיבציה חיצונית, אלא עלינו לשאוף לפתח מוקדם ככל האפשר, מוטיבציה פנימית ללמידה.
הדברים מעוגנים עוד בדברי הרמב”ם, בהקדמתו המפורסמת לפרק חלק, בה דיבר בשבח שיטת הפרסים, אך בסיום דבריו הוא מבהיר: “וכל זה מגונה, ואמנם יצטרך למיעוט שכל אדם שישים תכלית החכמה דבר אחר זולתי החכמה… ועל לימוד כזה אומרים חכמים “שלא לשמה… ולפי שידעו החכמים ז”ל שזה העניין (לימוד תורה לשמה) קשה עד מאוד ואין כל אדם משיג אותו… לכן התירו להמון, כדי שיתיישבו על אמונתם, לעשות המצות לתקוות שכר, ולהינזר מן העבירות מיראת עונש… כמו שעושים בנער בשעת הלמוד”.
אם כך, ישאל השואל, כיצד ניתן לפתח את אותה מוטיבציה פנימית שאנחנו מדברים בשבחה. בשאלה זו עוסקים חוקרים רבים בדורינו, ובמסגרת מצומצמת זו, נביא רק שיטה אחת, שנבדקה במחקרים רבים – ‘תיאוריית ההכוונה העצמית’, של ריין ודסי. לטענתם, על מנת שהילד יפתח מוטיבציה פנימית לעשייה כלשהי, צריכים להתקיים שלושה תנאים: תחושת אוטונומיה, תחושת מסוגלות ותחושה של שייכות.
תחושת אוטונומיה – כאשר מתאפשרת לילד בחירה ביחס לנושא או לדרך הלימוד, גוברת תחושת הביטוי העצמי והאוטונומיה, ומתוך כך גם ההזדהות עם הלימוד. אגב, מעניין לראות, שגם כאשר אפשרויות הבחירה אינן רבות, הילד מפתח הזדהות עמוקה יותר, כאשר הרטוריקה בה משתמש המורה, היא אוטונומית יותר.
תחושת מסוגלות – ככל שהילד חווה יותר הצלחות בלימודו, כך מתגבר רצונו לחוות עוד ועוד למידה.
תחושת קשר ושייכות – כל ילד זקוק למסגרת משפחתית וחברתית, שבה הוא מרגיש שייך ואהוב. ככל שהמסגרת הלימודית תאפשר לו את התנאים הללו, כך הוא יחוש הזדהות גדולה יותר עם מקום הלימוד, וממילא גם עם עצם חוויית הלמידה.
כלומר, אם אנחנו רוצים להפוך את המסגרת הלימודית בה לומדים ילדינו לכזו שמעוררת בהם רצון עצמי ללמידה, שיעודד אותם לשקוד על תורתם, חשוב שניצור מסגרת חמה, בה הילד מרגיש שייך ואהוב. בנוסף, כדאי לתת לילדים הרגשה שהמורה שומע את רצונותיהם, ומשתדל להתחשב בהם ככל האפשר, על מנת שיחושו מעורבים בתהליך הלמידה. ולבסוף, חשוב לספק להם חוויות הצלחה רבות ככל האפשר.
מסגרת הלימוד המקובלת בבתי המדרש עונה במידה רבה על הדברים הללו. הלמידה בחברותא, מספקת מסגרת של שייכות, ומאפשר אוטונומיה בבחירת הנושא הנלמד, שהרי “אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ”. גם חוויות ההצלחה, ותחושת המסוגלות, מתאפשרות כאשר אדם לומד בהתאם לרמתו, במגוון אפשרויות של לימוד, החל מלימוד לבעלי-בתים פשוטים, ועד לתלמידי חכמים גדולים.
אם כך נראה שאנו יכולים להתרווח בכיסאותינו בהנאה, שהרי אין לך כבית המדרש, מקום שבונה אהבת תורה ומוטיבציה ללמידה אצל הלומדים. אבל, לצערינו אין זה כך, משום שבניגוד למבוגרים שאכן לומדים כך, הילדים נדרשים לשבת במסגרות למידה שונות לחלוטין. הילד מגיע לכיתה שמעוצבת באופן שבלוני, ונדרש לשבת במשך שעות ולהקשיב להרצאות המלמד, מבלי שיהיה שותף פעיל בלמידה, ובודאי לא בבחירת נושאי ודרכי הלימוד. גם את חוויות ההצלחה, אנו מרבים לקחת מילדינו, כאשר אנחנו מעמידים אותם בפני מבחנים אחידים, שגורמים לאחוז מסויים בלבד של ילדים לחוש שהם מסוגלים להצליח בלימוד התורה.
לכן, אם אתה מלמד בת”ת, אנא הקדש מחשבה, כיצד תיצור מרחב בטוח של חום ושייכות לתלמידים. אם אתה אב לבנים, או בנות, אנא הפוך את הזמן שבו אתה לומד עם ילדיך, לזמן של בניין קשר חם ואוהב. אם את אם לבנים הלומדים בתלמוד תורה, ספרי להם עד כמה הלימוד שלהם מחמם את ליבך, ואל תשכחי להוסיף גם עוגה חמה, מאפה ידייך, כאשר בנך מסיים מסכת, או סתם כך באמצע החיים, כדי להמחיש עד כמה יקר לך לימודו.
אם הילד, שעד כה ציוניו עמדו על 40, מגיע הביתה עם מבחן שהציון 60 מתנוסס עליו, עשו מזה עניין גדול, וספרו לו עד כמה משמחת אתכם התקדמותו. יתירה מזאת – אם הוא עדיין עומד על 40, אבל אתם ראיתם את השקעתו לקראת המבחן, וזיהתם השתדלות רבה יותר, זכו אותו בממתק טעים, וספרו לו שההשקעה היא העיקר, ולא התוצאות.
כמובן, ניתן להוסיף עוד נגזרות רבות לדברים הללו, ובמאמר זה ניסיתי רק לפתוח כיוונים למחשבה. ככל שננסה לפתח את שלושת היסודות שצויינו כאן (אוטונומיה, שייכות ומסוגלות), כן נגביר את המוטיבציה הפנימית ללמידה אצל ילדינו.