השבוע נעסוק בדרך המעשית כיצד ליצור הקשבה אמיתית.
בס”ד
בשבוע שעבר הזכרנו את דברי המשנה, לגבי מחלוקת בית שמאי ובית הלל, על מנת ללמוד מהם כיצד ניתן לנהל שיחה זוגית יעילה ובונה.
למדנו את הסברו של המהר”ל, שהסביר שמידותיהם המיוחדות של בית הלל, הן לא רק מידות טובות בפני עצמן, אלא הן הובילו לכך שהם כיוונו בדבריהם לאמיתת ההלכה. כאמור, מכך למדנו על המידות הנדרשות על מנת להפוך וויכוח בין בני זוג, לדיון ענייני.
המידות המוזכרות במשנה, ומתבארות על ידי המהר”ל הן:
נוחים – כלומר, אינם כעסנים, ולכן דעתם אינה מוטה, והם יכולים לשקול את הדברים באופן ענייני ומדוייק.
עלובים – כלומר, מסוגלים לספוג עלבונות, מבלי להיפגע. הם אינם מחפשים לנצח בוויכוח, על מנת לזכות בכבוד המנצחים, אלא בודקים את הדברים לאשורם, ובמידת הצורך, מסוגלים להודות בטעות.
בודאי גם בית שמאי ניחנו במידות מעולות, אבל באופן יחסי, המידות הללו בלטו דווקא אצל בית הלל.
היום אביא את שתי הסיבות הנוספות המוזכרות במשנה, שמכוחן זכו בית הלל שהלכה נקבעה כדבריהם – שהיו “שונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן”.
כלומר, בית הלל זכו לכוון לאמת, משום שהקפידו להבין היטב גם את דברי בית שמאי. על מנת לוודא שהדברים אכן הובנו, הם היו חוזרים על דברי בית שמאי, ומסבירים אותם היטב. על מנת שאדם יהיה מסוגל לחזור על דברי חבירו, ולהסבירם בצורה משכנעת, הוא נדרש להקשבה מעמיקה.
אבל, הגמרא ממשיכה עוד שלב – בית הלל הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם. כלומר, כאשר תלמיד חכם מבית הלל היה נותן שיעור בישיבתו, הוא היה מסביר תחילה את דברי בית שמאי בצורה הטובה ביותר האפשרית, ורק אח”כ, במידה ועדיין היתה דעתו חלוקה על דעת בית שמאי, הסביר את דעתו.
באופן הזה, הוויכוח היה ענייני לחלוטין, ללא שום חשש לחד צדדיות, או סיבות זרות לדעתם של בית הלל, ולכן זכו לכוון לאמת וההלכה נקבעה כדבריהם.
כך גם בשיחה הזוגית – בניגוד להרגל להתווכח באופן לא יעיל, כאשר כל אחד מבני הזוג קוטע את חבירו, ומגיב מייד באופן ששולל את דבריו, אני מציע תבנית אחרת לגמרי, שעולה ממנהגם של בית הלל, ובימינו כתבו עליה גם בספרות החול:
כאשר אחד מבני הזוג מעוניין להעלות נושא מסויים לשיחה, הוא יבקש מרעהו להקשיב לו. למשל, כאשר האישה מבקשת מבעלה לומר לו נושא מסויים שמטריד אותה, הוא ישב ויקשיב לדבריה, מבלי לקטוע אותם, ומבלי להכין במוחו את התגובה לדבריה. תפקידו בשלב זה הוא אך ורק להקשיב היטב לדבריה של אשתו.
לאחר שהאישה סיימה את דבריה, יחזור הבעל על תמצית הדברים, ויישאל את האישה האם אכן חזר על כל הדברים, או שהיא רוצה להוסיף משהו. החזרה על הדברים תהיה נטולת שיפוטיות, וכל מטרתה לוודא האם דברי האישה אכן הובנו כראוי. הדבר דורש יכולת איפוק, אבל לאחר אימון הדבר אפשרי.
רק לאחר שהאישה מאשרת שאכן דבריה הובנו, יבוא תורו של הבעל להגיב. בתגובתו הוא יתחיל מהדברים איתם הוא מסכים עם אשתו, משום שהמטרה הסופית אינה למצוא את הצודק בוויכוח, אלא להגיע לדעה שתכלול ככל האפשר את הטוב שבשתי הדעות.
לאחר שהבעל יסביר במה הוא מסכים עם אשתו, הוא יאמר על מה עדיין אינו מסכים, ויסביר מדוע קשה לו לקבל זאת. עכשיו תפקידה של האישה להקשיב, ללא תגובה, ולסכם את דבריו של הבעל, עד שיאשר שאכן דבריו הובנו.
מכאן, יחזור התהליך, כאשר האישה תאמר במה היא מסכימה עם הבעל, ורק לאחר מכן תאמר במה היא עדיין חולקת עליו.
כלומר – בניגוד לדרך שבה מסביר כל אחד במה הוא חולק על חבירו, אני מציע לדבר דווקא על המשותף. באופן הזה, נקודת המחלוקת מקבלת את הפרופורציה הראויה, ובמקרים רבים ניתן להגיע להסכמה מלאה, או כמעט מלאה, באופן שיכלול את תמצית הגוונים ששני בני הזוג ביטאו.
הייתרון של סגנון כזה של שיחה הוא בכך שהוא מאפשר הקשבה אמיתית, וגם מעביר לדובר את ההרגשה שמקשיבים לו באמת, הרגשה שקשה לתאר עד כמה היא חשובה לכל אדם.
מנסיוני – שיחה שתתנהל באופן הזה, תביא לתוצאות טובות בהרבה, ותקדם את ההבנה הזוגית.
פעמים רבות אני חש שמעבר ליידע והכלים המקצועיים, חלק משמעותי מהערך המוסף של טיפול זוגי, הוא בעצם העובדה שמתאפשרת לבני הזוג רמה כזו של שיחה, בתחילה באופן מונחה, ובהמשך, גם בכוחות עצמם.