בהמשך לעצות הקודמות, שעסקו בשאלה כיצד ניתן להפוך וויכוח לדיון ענייני ובונה, נעסוק היום בשאלה מה ניתן לעשות כאשר אחד מבני הזוג אינו מוכן לשוחח, אלא מתבצר בכעסו ועלבונו.
בס”ד
שלום לכולם.
בהמשך לנושא אותו סיימנו בשבוע שעבר – כיצד להפוך וויכוח מר לדיון ענייני ובונה, אני רוצה להמשיך היום בנושא חדש – מה לעשות כאשר אחד מבני הזוג איננו מוכן ‘לרדת מהעץ שטיפס עליו’ ולשבת לשיחה רגועה.
פעמים רבות מגיעים אלי בני זוג לטיפול, כאשר לפחות אחד מהם טוען שכאשר נוצר ביניהם וויכוח, רעהו אינו מוכן לדבר על דברים, אלא מתבצר בכעסו ועלבונו.
המפתיע הוא, שכאשר אני פונה לבן הזוג ‘השתקן’, מתברר שהוא מחכה לכך שרעהו ייפנה אליו וישוחח איתו על הדברים, אבל הוא מתקשה ‘לרדת מהעץ’ ולאפשר את השיחה.
אתן דוגמא לכך –
הבעל חוזר רעב ומעט עצבני מהעבודה, ומתקשה לשתוק כאשר הוא רואה שארוחת הערב עדיין לא הוגשה. בתגובה הוא פולט הערה עוקצנית, על כך שאשתו לעולם אינה מספיקה לעשות דברים בזמן.
האישה – שגם היא שבה מהעבודה לא מזמן, ובקושי רב הספיקה לשוחח מעט עם כל אחד מהילדים, ולארגן מעט את הבית – נפגעת עד עמקי נשמתה, ומסובבת את גבה בהפגנתיות. בהתנהגות זו היא מצפה שבעלה יבין שהיא נפגעה, ויבוא להתנצל על דבריו.
הבעל, מבין שטעה, ואכן מגיע על מנת להתנצל, אבל האישה עדיין פגועה, ולכן אינה ממהרת להגיב בחיוב לנסיונות הפיוס.
הבעל, שבקושי רב הצליח להתגבר על האגו ולהתנצל, מתרגז עכשיו הרבה יותר, משום שהוא מרגיש מושפל על כך שנסיונות הפיוס שלו אינם מתקבלים…
מיותר להמשיך את השתלשלות העניינים, משום שאני מניח שהיא מובנת לכל…
איפה הבעיה?! – הבעיה המרכזית, נעוצה בתכונה קשה, אך נפוצה, שלנו כבני אדם – קשה לנו לוותר על הכבוד שלנו. מפתיע לראות אלו מחירים אדם מוכן לשלם ובלבד שלא ‘לרדת מהעץ’, דבר שנתפס בעיניו כוויתור על כבודו.
בדוגמא שנתנו, כל אחד מבני הזוג היה יכול למנוע את התפתחות המריבה, ולהפכה לתקרית זניחה. אם האישה היתה מוכנה למחול על כבודה, ולהגיב בחיוב לנסיונות הפיוס של בעלה, הדברים היו מסתיימים עוד בטרם התחילו. אם הבעל היה מבין שהאישה מתקשה להתפייס, ולא ממהר לוותר ולכעוס, יש להניח שהיא היתה מתפייסת ומודה לו על מאמציו.
הכבוד הוא אמנם אחד הצרכים הבסיסיים של האדם, ובמקומות רבים בגמרא רואים שהתייחסות לפגיעה בכבודו של אדם, היא קשה יותר מפגיעה פיזית בגופו. חשוב מאוד להבין זאת, על מנת להבין עד כמה צריך להיזהר בכבודו של אדם, ובמיוחד בכבודו/ה של בעלך/אשתך.
אבל, כבר אמר רבי אלעזר הקפר ש”הקינאה התאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם”, וכמטפל זוגי אני יכול להעיד שבכל הנוגע לחיי הנישואים, אנשים רבים משלמים מחיר עצום, להם ולמשפחתם, רק משום שאינם מסוגלים למחול על כבודם מידי פעם.
לכן, אני מציע ששני בני הזוג יפנימו את העניין, וכאשר מתגלעת מריבה, ייזכר לפחות אחד מהם בדבריו של רבי אלעזר הקפר, וינסה ליזום את הפיוס. כפי שהדגמתי, עליו לדעת שלא תמיד בן זוגו ימהר להתפייס, אבל יש להניח שאם לא ימהר לוותר, הוא יצליח בסופו של דבר להגיע לליבו של רעהו.
כמובן, נשארה שאלה נוספת – ניקח לדוגמא מקרה שבו האישה היא זו שהתעלתה על עצמה, מחלה על כבודה, ופייסה את בעלה. לכאורה, ניתן לשאול, מה יהיה עם הפגיעה שנותרה בליבה, האם היא צריכה להישאר ללא מענה?!
לדעתי, אם האישה נשארה פגועה, לא כדאי שזה ‘יישאר בבטן’, ולכן, אחרי שהבעל כבר מפוייס, ולאחר שעבר זמן נוסף, אני ממליץ שהיא תישאל את בעלה מתי נח לו שהיא תשוחח איתו על מה שמציק לה, ואז תתנהל השיחה כפי שהמלצתי בעצות הקודמות. במקרים רבים, כאשר הבעל כבר נרגע מכעסו, וראה שאשתו אינה חפצה לפגוע בו, הוא יתרצה ויסכים לשמוע את דבריה ממקום מכיל יותר.