כמי שקוראים את התכנים באתר שלי, אתם מקבלים לא פעם עצות בנושא חינוך,
עם כלים מעשיים, עם דגש על התחום סמכות הורית ללא כעס.

אבל, היום אני רוצה לתת לכם משהו, שהוא הרבה מעבר לכלי מעשי – מדובר בגישה כללית, שבלעדיה הכלים נשארים ריקים מתוכן.
בחברה שאינה שיכורה מהמירוץ אחר הישגים חומריים,העיקרון הזה הוא טבעי וברור, אבל היום הוא שחוק במקרים רבים.

אני מדבר על הצורך ‘להעריץ’ את הילדים שלנו.לא להיבהל! אני לא מתכוון להחליף את התפקידים בין הורים וילדים –כיבוד הורים הוא כמובן מצווה של ילדים, ולא להיפך.
אבל, אני מאמין שבלי גישה כללית,שמתבוננת על הילד בעין שמדגישה את הכוחות וההצלחות,
וממילא מפתחת מעין ‘הערצה’ ואמון בלתי מסוייג כלפי הילד,קשה מאוד ליצור אצלו דחף אמיתי להתפתחות ויצירתיות.

הורים רבים – השקועים כל כך בשאלה כיצד הם נראים בעיני החברה שמסביב, ומתבוננים על ילדיהם מתוך אותה נקודת המבט –מנסים ‘לתכנת’ את הילד, כך שיייצג ככל האפשר את הצלחתם כהורים.

באופן הזה נבלמת היצירתיות של הילד, והוא נעשה עצור וזהיר,אך הפגיעה העיקרית היא בבטחון העצמי שלו,
משום שאין ילד שמסוגל לייצג תמיד את ‘החינוך האידיאלי’ של הוריו, ולכן הוא לא פעם חווה את התחושה הנוראה שהוריו מתביישים בו.

אין הרבה דברים שיכולים לפגוע בבטחון העצמי כמו תחושה של ילד,שאביו, או אמו, צריכים להתנצל על התנהגותו,תוך שהם מגניבים לעברו מבטים מאשימים וכעוסים.

לכן, נסו להתעלם מהשאלה כיצד החינוך שלכם נראה כלפי חוץ,והתחילו להתבונן בילד בעיניים שמחפשות ‘אפילו מתחת לאדמה’ דווקא את ההצלחות, את הכשרונות ואת היכולות.

הדגישו בפני הילד את האמון הבלתי מסוייג בו,גם כאשר הוא ‘נופל’ ונכשל בתחום כלשהו.
כמובן, אין כוונתי לומר שלא נעיר לילד על דברים שאינם בסדר,
אבל לעולם לא נאבד את האמון הבסיסי ברצונו להיות טוב, גם כאשר קשה מאוד לראות את זה בפועל.

ייתכן שזה נשמע כקלישאה, אבל אני יכול לומר מנסיון שזה לא כך.
במשך שלוש שנים עבדתי עם הורים לנוער בסיכון, הורים שילדיהם התדרדרו לסמים, להתנהגות מינית לא אחראית או לפשע,
ושוב ושוב ראיתי, כאשר שוחחתי עם הילדים הללו,שבבסיס הם רוצים לעשות טוב, אלא שהם מיואשים, כועסים וחסרי אמונה ביכולת השינוי.
מדובר אמנם במקרים קיצוניים מאוד, אבל אם אצל הילדים הללו השתמר הרצון הבסיסי בטוב,
הוא ודאי נמצא בילדינו באשר הם.רק אם נאמין בכך, ונתאמץ ככל האפשר לזהות כל רמז לכך,

נוכל לפתח כלפיהם את המבט המאמין, ולסייע להם לגלות את האמון בעצמם. לכן, אני חוזר על הקריאה שבכותרת – לפני שאנחנו מתחילים להפעיל את כל הכלים שאנחנו מנסים ללמוד,

לפני שאנחנו מתיימרים לחנך דרך הערות על התנהגות שאינה הולמת – קודם כל – פשוט להעריץ אותם!

כן, ממש כך, לפתח את המבט,שלפעמים יכול להיראות פשוט ושטחי,של הסבתא, שרואה את נכדה במשקפיים ורודות, שאינן נותנות לשום מעשה שגוי לבלבל את המבט הבסיסי.פשוט להעריץ אותם!