הורות – איך מסייעים לילד פרפקציוניסט להתרכך מעט?!

הורות לילד פרפקציוניסט עשויה להיתפס כמשאת נפש, משום שכל הורה היה רוצה ילד שיעשה תמיד הכל בדיוק איך שצריך, ויצליח בכל משימה אליה הוא נדרש, מעל ומעבר למצופה. אבל, הורה שאכן זכה לגדל ילד כזה, מגלה מהר מאוד שהדבר אינו פשוט כלל. המאמץ המתמיד להחזיק במצב ‘מושלם’, מגיע ביחד עם לחץ מתמיד ודימוי עצמי פגיע, והילד, שמבחוץ נראה שהכל מצוין אצלו, חווה למעשה סבל רב.

כמובן, אי אפשר להתעלם מכך שיש בכך ייתרונות רבים. פרפקציוניזם – הרצון לעשות דברים בצורה מושלמת, נובע מתכונה חיובית של שאפתנות, שמובילה למוטיבציה גבוהה לבצע דברים בצורה מיטבית, ומתוך כך להתקדמות משמעותית בתחומים רבים בהם הילד מתנסה, אבל מצד שני ביחד עם זאת, הולכת ומתפתחת אצל הילד הפרפקציוניסט מדידה שלילית של תוצאות. כלומר – מבחינתו, ביצוע שאינו מושלם, הוא למעשה כישלון! לדוגמא: מרבית האנשים ישמחו מאוד לקבל 94 במבחן, אבל, בעבור הילד הפרפקציוניסט, 94 הוא למעשה מינוס 6. מיותר לציין שמדידה כזו של התוצאות, גורמת ללחץ נפשי הולך וגובר. הורות עירנית תסייע לנו לזהות זאת ולעזור לו.

ילדים כאלה לעתים מפתחים צורך להצליח בכל מחיר, שהוא כה גדול עד שהוא מונע מהם את היכולת ליהנות ממשחק, במידה ויש בו אלמנט תחרותי, גם כאשר הוא רמוז וחבוי. בתהליכי הדרכת הורים פגשתי הורים שהתמודדו עם ילדים שלא הסכימו לשחק משחקי קופסה פשוטים, כאשר שיחקו בשם עצמם, וממילא היו עלולים להפסיד. הדרך היחידה של ילדים אלה לשחק, היתה כאשר שיחקו בשמו של אדם אחר, כך שבמידה והם הפסידו, יכלו לתרץ לעצמם שלא הם אלה שהפסידו, אלא האדם שהם שיחקו בשמו.

עבור ילד עם דרישה עצמית כה גבוהה, כל משימה שהוא אינו מיומן בה בצורה מושלמת, נראית קשה מאוד, משום שהוא מעריך את האנרגיה הדרושה לביצוע המשימה, לא על פי הדרוש לעצם הביצוע, אלא על פי הדרוש לביצוע מושלם. כמובן, משימות שהוא אינו מיומן בהן, דורשות אנרגיות עצומות כדי להצליח בהם מיד, ולכן במקרים רבים הילד בוחר למשוך את ידיו מהמשימה, ובמיוחד ממשימות שדורשות אימון רב בטרם ניתן יהיה לבצעם בצורה טובה. במקרה כזה הוא יטען שלמעשה הנושא אינו מעניין אותו. לדוגמא: רבים מילדים אלה אינם אוהבים לצייר, אם אין להם כשרון מולד לציור, שגורם לכך שהציורים הראשונים יקצרו שבחים. אנחנו עלולים לטעות ולפרש זאת כעצלות או חוסר מוטיבציה, אבל למעשה מדובר בנטיה פרפציוניזם ובחרדה מכישלון. הורות רגישה תדע לזהות זאת ולרכך את החרדה.

הצורך לעשות הכל בצורה מושלמת, מתעמת עם המציאות שאינה מאפשרת שלמות תמידית, והדבר גורם לכעסים ומתחים פנימיים. ילדים פרפקציוניסטים כועסים על עצמם ועל הסביבה, והם מלאים ברגשי אשם על ‘כשלונותיהם’. לעתים הם מתפרצים בזעם, ואז הם כועסים על עצמם שהתפרצו, ותחושת האשמה והכישלון מתעצמת, ולכן במקרים רבים תגלו שלא צריך להעיר להם על כך שהתפרצו, משום שהם עושים זאת מצויין בעצמם. במקום זה, עדיף לשוחח איתם, ולנסות לחשוב ביחד איתם מה גרם להתפרצות ומה יסייע להם להימנע מכך בעתיד.

נקודה חשובה נוספת, היא נטייתו של הילד הפרפקציוניסט להזניח תחומים אחרים, שאינם ‘נחשבים’ כהצלחה ייחודית, או שאין לו בהם כישרון מיוחד. לדוגמא: הוא עשוי להזניח את פיתוחם של קשרים חברתיים, כדי להשקיע יותר בלימודים, בהם הוא מוכשר ויכול לקבל משוב מיידי על הצלחותיו. הזנחת החלקים הללו גורמת להיווצרות פערים בין חלקי אישיותו של הילד, כאשר החלק הלימודי מפותח מאוד, ואילו התפתחותם של החלק החברתי והרגשי נפגעת.

צעדי הורות יעילים לריכוך הפרפקציוניזם

על מנת לרכך בהדרגה (כן, אין ברירה אלא לעשות זאת בהדרגה ובאיטיות) את הנטיה הפרפקציוניסטית, ולהשאיר במקומה רק את השאפתנות, שהיא תכונה חיובית ורצויה, אני ממליץ לנקוט בצעדים הבאים:

ראשית, יש סיכוי לא מבוטל שהפרפקציוניזם של הילד, הוא תכונה שירש מאחד מהוריו. על מנת לסייע לילד לרכך מעט את הנטיה הפרפקציוניסטית, חשוב שהורה זה ירכך אותה קודם כל לגבי עצמו. לכן, חשוב מאוד שתרשו לעצמכם להיכשל לעתים לעיני הילדים, ולספר להם גם על דברים שעשיתם בצורה לא מושלמת, ובכל זאת אתם שמחים בהם, בגלל שבסך הכל יצאו טוב.

הורים פרקפציוניזם רבים רואים בהצלחת ילדיהם, ביטוי להצלחה שלהם. כמו בכל דבר הם רוצים להצליח באופן מושלם גם כהורים, והצלחת הילד נתפסת כביטוי להצלחתם בתחום ההורות. הבעיה היא שבכך הם יוצרים לחץ סמוי על הילד להצליח באופן מושלם. לחץ כזה עלול לתת לילד את התחושה שהוא ראוי לאהבה רק כאשר הוא מספק ביצועים מושלמים. התחושה נוצרת גם כאשר אינכם אומרים זאת במפורש. לכן, חשוב שתבדקו האם אינכם ‘מעמיסים’ על הילד ציפיות גבוהות מידי, ומעודדים בכך את הנטיה הפרפציוניסטית על כל מחירה.

חשוב להבין שהפרפקציוניזם מבוסס על אמונה מוטעית של הילד שניתן להגיע לשלימות, ובתוך כך דרישה מעצמו להגיע לכך. לכן, אנחנו צריכים לסייע לו להפריך אמונה מוטעית זו, ולהבין שמה שנדרש מאיתנו הוא המאמץ וההשתדלות, ולא השלימות, שאינה אפשרית עבור בן-תמותה שיכולותיו מוגבלות.

על מנת לטפח אמונה בריאה יותר, כדאי להעביר בבית את התחושה שהדברים נמדדים על פי המאמץ ולא על פי התוצאות. לדוגמא: ילד שהתכונן למבחן ובסופו של דבר קיבל 85, יקבל מכם שבחים גדולים יותר מילד ש’קיבל בהליכה’ ציון 100. יחד עם זאת, אל תזניחו את עידודו של הילד שקיבל בקלות ציון מצוין, משום שזה עלול ליצור את התחושה שאין לו שום דרך לרצות אתכם.

דבר נוסף שעשוי להועיל מאוד, הוא השימוש בהומור מרומז, שמעביר את המסר שהצלחה בציון אינה הדבר החשוב ביותר. לדוגמא: הצעתי פעם להורים לילד פרפקציוניסט, שלא השלים עם ציון שאינו 100 ‘עגול’ – לתת לילדו פרס על כל טעות שיטעה בשאלה במבחן! זו נראית עצה מוזרה, אבל היא הועילה בצורה מפתיעה.

במידה ואנחנו רואים שהילד נמנע מהתנסות, כאשר אינו בטוח שיוכל להצליח בה בצורה מושלמת, עודדו אותו להתנסות בכל זאת, ושבחו אותו על נכונותו ‘לקפוץ למים’ ולנסות. השבח שלכם ישדר שעצם הנכונות לבצע פעילות שהוא עדיין אינו מרגיש בטוח בה, היא הצלחה אדירה, והיא חשובה לא פחות מההצלחה בביצוע.

כמו שציינת קודם, חשוב לשים לב שלעתים מה שנראה לנו כעצלות, או חוסר מוטיבציה, יכול להיות למעשה וויתור מראש על משימה שהילד חושש שלא יצליח בה באופן מושלם (שהרי מבחינתו הדבר נתפס ככשלון), ולכן חשוב שלא לוותר לו על המשימה, אלא לנסות לשוחח איתו, לזהות את הגורם לאי-הביצוע, ולעזור לו לפתח תפיסה יעילה יותר.

חשוב לציין שהדברים הכתובים כאן, אמורים לגבי ילדים שאינם מסוגלים לחוש שביעות רצון מהביצוע שלהם, כל עוד אינו מושלם, והדבר מוביל אותם לתחושת לחץ קשה, ולעיתים אפילו לשיתוק היכולת הלימודית בתחומים בהם הם אינם בטוחים שיצליחו באופן מושלם. לעומתם, ילדים בעלי שאיפות גבוהות, שמניעות אותם להשקיע השתדלות ולהתקדם באופן מיטבי, הם ילדים בריאים שראויים לעידוד ולתמיכה. מיומנויות הורות טובות יועילו לכם להבחין נכון בין הדברים – לעודד את המוטיבציה ולרכך את תובענות היתר.

 

הקורסים שלנו

הפרטים התקבלו בהצלחה!
ניצור איתך קשר בהקדם

× ווטסאפ
דילוג לתוכן