אני רוצה להוסיף היום נדבך נוסף, לתשתית שאנחנו מניחים על מנת לבנות בית חם ואוהב, שמהווה חממה לצמיחה תמידית של ההורים והילדים.

כאשר אנחנו מתבוננים במצוות החינוך, ניתן לראות יסוד מעניין וחשוב – התורה הטילה את עיקר מצוות החינוך דווקא על האב, בעזרתה ובשותפותה של האם, ולא על המורים, הקהילה או רבו של הילד.

אגב, המלבי”ם אומר שהסיבה לכך שלא הוטלה מצווה דומה על האם, היא משום שהתורה אינה מצווה על דבר שהוא מובן מאליו מנטיותיו הטבעיות של האדם, והאישה בטבעה קשורה עם הילדים. דווקא האב שנוטה לפעמים להיות עסוק בענייני הפרנסה, ולהתרחק מעט מן הבית, זקוק למצווה שתוביל אותו להיות שותף מלא ומרכזי בחינוך הילדים.

אבל, כאמור, הנושא בו אני רוצה לעסוק היום הוא בשאלה מדוע דווקא ההורים הם שמצוויםנראה שהסיבה לכך היא שההורים הם קודם מולידיו של הילד, ואלה המעניקים לו את כל צרכיו הגשמיים והנפשיים,

ורק מתוך כך הם גם דואגים ללימוד התורה שלו

ולהדרכתו בנתיבות החינוך.

באופן הזה, מתבססת בנפשו של הילד ההכרה,

שגם ההדרכה החינוכית והתורנית שהוא מקבל,

באה מאותו מקור שמשפיע עליו טוב ואהבה,

וממילא הוא מבין שלא מדובר רק בתביעה שרירותית,

או בחוקיות יבשה של הנהגות שחוסמות ומגבילות אותו,

אלא בטוב היותר גדול, שאביו, שאוהבו כל כך, רוצה להעניק לו.

נראה שזו הסיבה לכך שהגר”א,

באגרת החינוך שלו,

הדגיש בנוסף לדגשים החינוכיים,

גם את הצורך לדאוג לבריאותם ומזונם של הילדים

‘שלא יחסר להם’.

לכן, בבואנו לחנך את ילדינו,

חשוב מאוד לשים לב שאנחנו אכן נותנים להם את התחושה

שאנחנו אוהבים אותם, ודואגים באמת לכל צרכיהם.

כמובן, לא מדובר בכסף ובקניינים חומריים,

אלא, גם הורים שאין להם יכולת כלכלית,

יכולים להעניק לילד את ההרגשה שהוא אהוב,

והם אכן דואגים לכל צרכיו.

אדם שאינו מעניק לבנו את התחושה הזאת,

ומנסה לחנך מתוך תביעות והטלת מרות,

עשוי למצוא את עצמו ‘מאלף’ את בנו,

אבל לא מחנך אותו,

וממילא במקרים רבים הבן עלול למאוס בהדרכתו החינוכית,

ברגע שיצבור את העוצמה והבגרות הדרושה,

או לגדול כאדם רפה נפש.

לכן, אהבו את ילדיכם,

ודאגו לכך שהוא אכן ירגיש זאת,

ומתוך כך הדריכו אותו בדרך ישרה,

והוא יחוש שבכך אתם מוסיפים טוב נוסף ומשמעותי יותר.