באופן כללי, המבנה הקהילתי של החיים בחברה הדתית והדגש הנרחב לחינוך לשמירת מצוות ובניין הנפש על פי התורה, מספקים לנער ‘חגורת בטחון’ מסוימת מפני התנהגויות סיכון, על ידי מנגנונים של למידה חברתית, פיקוח חברתי ולחץ חברתי חיובי[1]. מחקרים מורים על מתאם גבוה בין רמת הדתיות של הנער, לבין הפחתת רמת הסיכון להתנהגות עבריינית או מזיקה[2]. אולם, כמו בכל חברה, גם בחברה הדתית יש שוליים, בהם מתפתחת התנהגות מסוכנת, ואנחנו צריכים להכיר בכך ולעשות את המיטב על מנת לטפל בדברים בזמן, ולמנוע הידרדרות.

הסיכון לנשירה יכול לנבוע משיבוש בכל אחד מהתחומים המרכיבים את החוויה של הנער – בנפשו פנימה, בבית, בבית הספר ובחברת הנערים בני גילו.

אפרט מעט את הסיכונים שעלולים להופיע בכל אחד מהתחומים הללו:

ההתרחשות הנפשית – גיל ההתבגרות מתאפיין בשינויים רבים, הן בתחום הפיזיולוגי, והן בתחום הרגשי. מרבית הנערים מתמודדים עם הדברים באופן נורמטיבי, בונים לעצמם זהות עצמית וצומחים להיות אנשים בוגרים, אולם ישנם נערים שעוברים תהליך זה באופן שיש בו סיכון, משום שבמהלך חיפוש הזהות, הם מתנערים מהמסגרות בהם הם חיים, ועלולים להתדרדר להתנהגות מסוכנת לעצמם או לסביבה.

תחום נוסף שעלול להוות סיכון, הוא הפגיעה בדימוי הגוף. בתחום זה הסיכון הוא בעיקר לנערות, שבגיל זה מתחילות לייחס יותר ויותר חשיבות למראה החיצוני שלהן, ובמידה והן אינן מרוצות ממנו, מתפתח דימוי גוף שלילי, ובמקרים קיצוניים, אך לא כל כך נדירים, עלולה להיווצר גלישה להפרעות אכילה או התנהגות פרובוקטיבית במטרה להרגיש מושכת ומשמעותית בכל מחיר.

בבית – המשפחה מהווה עבור הנער עוגן בטוח, בתוך סערות גיל ההתבגרות. אך במקרים בהם המשפחה מעורערת, כגון משפחות עם יכולת הורית נמוכה, משפחות בתהליך של גירושין קשה או משפחות שיש בהם אלימות, נשמטת הקרקע הבטוחה מתחת לרגלי הנער, והדבר עלול להוביל למצוקה רגשית משמעותית ואף לנשירה. מצוקה דומה יכולה להתפתח כאשר הוריו של הנער שמתנסה בהתנהגויות שליליות, מתנכרים אליו, מתוך רצון אמיתי לשים גבול. כוונתם של הורים אלה רצויה, אך דרך ההתמודדות שלהם אינה נכונה, משום שהתנכרות זו עלולה לעודד את הנשירה במקום למנוע אותה.

בבית הספר או בישיבה – נערים רבים נמצאים במסגרות שאינן מתאימות להם. הורים בעלי שאיפות גדולות מילדיהם, מייחסים חשיבות עצומה וצודקת למקום הלימוד בו ילמד הנער, אך אם הם אינם מתאימים שאיפות אלה לכשרונותיו ונטיותיו של הנער, יש חשש שהוא יילמד במקום שבו אין לו סיכוי להצליח. במצב זה הנער מפתח תחושת כישלון, ולעתים מפנה אותה כנגד המסגרת בה הוא לומד. אף אחד אינו אוהב לחוש ככישלון, ולכן מתפתח מנגנון פנימי בו הנער משכנע את עצמו שלמעשה הוא אינו רוצה ללמוד. המערכת קולטת את ההתנהגות המתנגדת, ומפנה לו עורף, ומעודדת בכך את הנשירה והמשך ההידרדרות.

בחברה – גיל ההתבגרות מאופיין בדגש מאוד רחב על החיים החברתיים של הנער. נערים שלא ניחנו בכישורים חברתיים מצויינים, מוצאים את עצמם לא פעם בודדים ומנותקים ממרכז ההתרחשות החברתית. במצב זה הדימוי העצמי של הנער הולך ויורד, ולעתים אף מתפתח רצון להתנקם בסביבה, שעלול להוביל במקרים קיצוניים להתנהגות עבריינית או פרובוקטיבית.

גורם נוסף שמהווה סיכון מרכזי בעיקר בגיל ההתבגרות הוא ההתמכרויות השונות, לחומרים פסיכו-אקטיביים (סמים לסוגיהם) או לדברים הרבה יותר מצויים ונגישים לכל, כגון אוכל, אינטרנט והתנהגות מינית לא ראויה. נער שמוצא את עצמו בקונפליקט עם המסגרת הדתית, מחפש לעתים קרובות פיצוי בריגושים שהסביבה מציעה לו בשפע, במקרים אלה הוא נחשף במהירות רבה לכמות עצומה של ריגושים, והוא חשוף לסכנה ממשית להתמכרות. התמכרות היא מצב שבו התלות בריגוש הפיזי או הרגשי, משפיעה בצורה ניכרת על חיי הנער, וגורמת לו לאבד עניין בתחומי חיים חשובים, גם כאשר הוא יודע שישלם על כך מחיר משמעותי. הסיכון מתעצם כאשר הנער ניתק כבר קשר עם המשפחה והמוסד הלימודי, ואין גורם אחראי שנמצא איתו בקשר ויכול למנוע את ההידרדרות.

המשותף לכל המצבים הללו, הוא העובדה שהנער פועל מתוך מצוקה. חשוב לזכור זאת, כדי להבין מדוע הנטיה הטבעית לכעוס על מעשיו, אינה מועילה אלא מזיקה מאוד. לעומת זאת, אם נשכיל להבין את מצבו, ולספק לו את התמיכה לה הוא זקוק, יש סיכוי רב שנוכל להושיט לו יד שבה יוכל להיעזר על מנת לחזור אל הדרך.

ניתן לחלק את הנוער בסיכון בציבור הדתי והחרדי לשלושה חלקים[3]:

לפני עזיבת הישיבה או הסמינר – מתחילים בקיעים בין הנער לבין המוסד והמשפחה, על רקע הדרישות הדתיות או הלימודיות, אך הנער עדיין לומד במוסד ושומר על התנהגות נורמטיבית יחסית.

בתהליך עזיבת המסגרת – הנער נקרע בין הרצון להמשיך ולהשתייך, לבין הפיתוי לעזוב את המסגרת. הוא טועם ומתנסה בפיתויים שהחברה החילונית מציעה, אך עדיין אינו עוזב לחלוטין את הדרך. במקרים קשים יותר, ההתנסויות הללו כוללות גם פעילות שאינה נורמטיבית גם בחברה החילונית, כגון עבריינות וסמים.

לאחר העזיבה – הנער מחליט להיכנס לתוך החברה החילונית, ובמקרים לא מעטים, הוא נכנס אליה דרך השער של התופעות השליליות ביותר שבה, ביחד עם עזיבת הדת.

כהורים חשוב שנבין תהליך זה, ונדע לעצור אותו בשלבים המוקדמים שלו. ניתן לפעול בדרכים הבאות:

ראשית, על מנת למנוע את המצב מלכתחילה, חשוב מאוד לדאוג להשתלבותו של הנער במוסד החינוכי בו הוא נמצא, הן מבחינת התאמת המוסד לכישרונותיו ונטיותיו של הנער, והן מבחינת הטיפול בגורמים המעכבים את השתלבותו של הנער, כגון הפרעת קשב, לקויות למידה ולקויות חברתיות. הזנחת הטיפול בלקויות אלה, בעקבות חששות ודעות קדומות, עלולה להוביל לתהליך איטי של הידרדרות שעשוי להסתיים בנשירת הנער מהלימודים ומהקהילה. לא תמיד קל לנו כהורים לוותר על ישיבה קטנה בעלת שם, או לקבל את הלקות של הילד, אבל כאן יש לשנן את דברי שלמה המלך ‘חנוך לנער על פי דרכו’, ובכך נזכה בעזרת ה’ ש’גם כי יזקין לא יסור ממנה’.

במקרה ואנחנו מזהים שהנער מתחיל להתדרדר מבחינה רוחנית, חשוב מאוד לשוחח איתו ולהקשיב לו, מבלי למהר ולדלג לביקורת על מעשיו. חשוב להבין שגם הנער מודע לכך שהתנהגותו שלילית, והדימוי העצמי שלו הולך ויורד. במצב זה הוא מאוד רגיש לביקורת, גם כשאינה נאמרת במפורש, אלא רק נרמזת. לכן, גם כאשר איננו מסכימים עם התנהגות מסויימת, כדאי מאוד להקשיב הקשבה אמיתית ולנסות להבין מה מניע את הנער להתנהגותו. נער שיחוש שהוריו קשובים אליו, יש סיכוי רב יותר שיסכים לקבל גם את הדרכתם.

במידה והנער כבר פורץ בהתנהגותו את גבולות ההלכה, חשוב שנבנה תהליך חינוכי מושכל, אבל תהליך זה חייב להתבסס על המשך הקשר ההורי החם עם הילד. הרצון להרתיע את הילד על ידי האיום באובדן הקשר עם ההורים, עשוי לפעול במקום זאת כגורם מאיץ לשקיעה אל תוך החיבוק המזוייף של הרחוב ופיתוייו. לעומת זאת, השמירה על הקשר משאירה לנער חוף מבטחים אליו יוכל לחזור כאשר יהיה במשבר. כאשר מתחולל המשבר, יש סיכוי טוב שהנער ייבחר לשוב לחיק המשפחה ולנורמות ההתנהגות שהיא מציעה, אך במקרה שבו חוף המבטחים המשפחתי כבר דחה את הנער, הוא עלול למצוא את עצמו חסר אונים, וליפול עמוק יותר לתהליך הנשירה.

יש לדון את הנער לכף זכות, ולזכור שהרחוב מציב בפני הנערים בגיל ההתבגרות אתגר קשה מנשוא, שעל מנת שיוכלו להתמודד איתו, הם זקוקים למטען גדוש של חום ואהבה שאינה תלויה בדבר. הרחוב יכול להציע פיתויים רבים, אך אינו יכול להציע תחליף לאהבת אם ואמון אבהי אמיתיים. אם נצליח להתגבר על האכזבה והחרדות מפני התהליך שעובר על הנער, נוכל לשמר את הקשר באופן שבו יעמוד דמות דיוקנו של האב לנגד עיני הנער, ובשלב מסויים ישיב אותו אל הדרך בעזרת ה’.

אסיים בהבטחתו של הרב קוק זצ”ל לאב שבניו עזבו את הדרך, שאם ישמור איתם על הקשר החם, הדברים ישפיעו בוודאות, עליהם או לפחות על בניהם או נכדיהם.